אחרי שנועם הציג אותי לעולם, אמא תספר איך נולדתי. בשלב הבא אספר לכם איך היה לי כאן עד כה

פס ורוד חלשלש – סיפור הלידה של עפרי מאת: אמא

לא ברור לי מה גרם לי אחרי חצי שעה להוציא מהפח את הקופסא המוארכת עם בדיקת ההריון השלילית.

פתאום הופיע פס נוסף חלש אבל בהריון פס הוא פס הוא פס.

מתקשרת לחברתי לעבודה – בהריון איתך!

ביום עבודה מן המניין אמרה חברתי לעבודה (שמה שמור במערכת) שאין לה מושג מתי היא צריכה לקבל אבל נראה לה שהיא בהריון.

הלכנו לקנות בדיקה אז קניתי איתה. בדיקות הריון היו בין תחביביי המועדפים באותו הזמן.

לה חיובי. שני פסים ורודים ויפים.

לי שלילי. ורוד ויפה אבל פס אחד בלבד.

היא בסוף הריון אחר עכשיו

ואני אמא לעפרי.

ההריון עבר מהר מאוד, עבדתי באמת הפעם ולא בלהיות בהריון (כמו שאומר שיחייה על ההריון עם נועם) ועד לחודש תשיעי הכל זרם מהר מהר. חודש תשיעי מגיע ואני מתכננת ללדת, לידה רגילה הפעם, בשבוע 38, לא לפני, לא אחרי.

38

39

40

41

42

אוי הייאוש!

חודש יולי מגיע אך כלום.

20 קילו עודפים לא סייעו לחום המכביד, לציפייה האינסופית, לתחושת הזמן השאול ולחוסר השליטה על החיים שלי – אם לא די בכל אלה – כל יומיים בדיקות אינסופיות בבית חולים, מוניטור, אולטרא סאונד ובכולם צירים צירים אך כלום לא יוצא.

יומיים בתוך שבוע 43 חוזר הרופא ממילואים, יום שני אם לא יחליט לצאת לבד, יצא בניתוח.

אחרי כל הציפייה, ניתוח לא היתה אפשרות בשבילי.

יום ראשון, לילה,כואב. מנסה לישון, קמה. כואב ושוב כואב. כנראה שזה זה.

סופפפפפפפפסוף!

כמה לחכות? מרוב ציפייה שזה כבר יקרה, יוצאים לבית חולים – מתרגשים מאוד בארבע וחצי בבוקר מגיעים.

מודיעים לכולם, זה כנראה זה. בודקים. יש עוד זמן אומרים לי.

פתאום – כואב מאוד. מאוד. מאוד.

רופא מרדים עכשיו! אפידורל! כואב יותר מכל דבר. אי אפשר לחשוב, אי אפשר לזוז, אי אפשר לנשום, כל מה שתכננתי, כל מה שחשבתי כל מה שדימיינתי לא היה יותר מאיזה זכרון רחוק שאינו קשור למציאות.

אפידורל!

נשימה עמוקה!

איפה גיל? איפה כולם? בחוץ עם גיל. מוצאת עצמי לרגע לבד בחדר לידה…

כולם חוזרים.

רופא, מיילדת, גיל, עדה, כרמלה, כולם שם.

ואני, מאוהבת בממציא האפידורל ורק רוצה עוד ועוד ועוד.

אמנם הוא עושה לי בחילה, כורעת להקיא בדיוק כשנותנים לי עוד אפידורל לבקשתי. באופן תמוה רק צד אחד נרדם ובצד השני ממשיכה להרגיש צירים. מבקשת עוד אפידורל. פתיחה של 7 ופתאום, פתיחה של 10, ראש כמעט בחוץ. כולם מתרגשים.

פתאום צפצוף חזק. דופק יורד. תקראי לד"ר שוויד אני צורחת. עדה רצה לקרוא. הוא מגיע. בינתיים הדופק חוזר לעצמו. ד"ר שוויד לא לוקח סיכונים. רוצה אותו בחוץ. עכשיו!

וואקום (אלוהים, מה זה?)

שוב

שוב

לא יוצא

אני מצטער, אני חותך, אמר הד"ר. אני רוצה אותו בחוץ עכשיו!

חתך, משך,

בחוץ 10:48 בבוקר.

רק קצת יותר משש שעות עברו?

תינוק קטן, עירום, הכי קרוב בעולם והכי זר, פנים של תינוק (מי אתה?).

מייד בדיקות לראות שהכל בסדר. שוב, בשונה מכל מה שתכננתי רציתי ואפילו כתבתי.

הכל בסדר

כמה דקות לבד (כמה דקות? לזמן בכלל לא היה מקום). לא מאמינים. אנחנו שוב הורים. מתרגשים כל כך.

הייצור המדהים הזה שיותר מכל ערבוב התחושות – עייפות, התרגשות, כאב ודם, געגוע לנועם, רצון להיות לבד. יש ייצור חדש. הנה הוא והוא שלנו. חייתיות. התחברות לטבע.

הוא יונק. איך הוא יודע? איך אני יודעת? מה זה הדבר הזה שמכוון אותנו ואומר לנו מה לעשות עכשיו?

לוקחים לי אותו שוב, למרות שאני לא מרשה.

מחכה לו הרבה זמן, חלשה, צועקת שיביאו לי כבר את התינוק שלי. רק בשעה 17:00 מביאים לי אותו.

נועם וגיל באים.

נועם פוגש את ה"חדש" מתנהג מדהים ואני לא מפסיקה לבכות.

לא מאמינה. ייסורי מצפון יחד עם בליל של רגשות. אושר. פחד. איך זה יראה מעכשיו?

והקטנטן? מתוק. כאילו יודע שלא כדאי להכביד עכשיו. שקט. יונק. ישן.

שלושה חודשים אחרי והחיים תפסו כיוון.

מאוהבת בעפרי הקטן שכבר קיבל שם, העלה קצת לחיים בפרצוף שנהיה חמוד מיום ליום.

משפחה של ממש.

מחר אמא חוזרת לעבודה.

חמישה חודשים פחות חמישה ימים הייתי איתה כל הזמן. היא היתה רק שלי בבקרים ואני – רק שלה.

נועם ואמא הולכים היום להצגה הכבש ה-16 ואני נשאר לי עם אבא.

כו-לנו מתרגשים.

אבא מתרגש כי אהיה רק איתו בימים הקרובים

נועם מתרגש כי הוא כל כך אוהב הצגות

אמא מתרגשת מכל הסיבות האלה גם יחד

ואני – אני מתרגש כי בדיוק היום יצאו לי בתחתית הפה שתי שיניים קטנות ומתוקות…

אני כבר כל כך מחכה שמישהו יגלה אותן

נאחל לכולנו הצלחה רבה ואהבה רבה

כמה שחיכיתי לראות את המקום הזה.
כבר המון זמן (שבועיים!) מספרים לי שבחיפה יש שתי רכבות מוזרות, אחת נוסעת באוויר והשנייה נוסעת מתחת לאדמה. מוזר ונורא מעניין בחור חובב רכבות כמוני.

אז נסענו לחיפה. אמא, אבא, עפרי ואני.

ישנו במלון קטן ונחמד במושבה הגרמנית.

פגשנו את הרכבת המוזרה שנוסעת באוויר.

פגשנו את הרכבת המוזרה שנוסעת מתחת לאדמה

אכלנו, שתינו, רקדנו, הזענו, שוב אכלנו, שחינו, ונהנינו..!

וויקנד בחיפה, ממש אירופה..!

פרטים, סיפור לידה, עוד תמונת, תחושות וגם צחוקים –> בהמשך….

שיר הלל לאבא שלי -

מילים ולחן: נועם ויהלי

כבר חודשים שאני שם לב לקינון המטורף שקורה פה בבית ואני לא אומר כלום (ההורים פתאום עובדים בגינה, מפנקים את עצמם ברכישות, בונים ארונות, קודחים בקירות, מסדרים, מזיזים, מנקים ומתכננים).

אז עכשיו החלטתי לפתוח את הפה – קבלו כמה עובדות על הקטנטול החדש הזה בבטן של אמא שלי:

• ליהלי יש כזה חדש והוא די מבסוט ממנו.
• גם לשי וגם לניצן מהגן שלי יש אחד כזה. לא שמעתי מהם תלונות.
• החלטתי שיקראו לו עופרי ואל תשאלו אותי למה.
• לפני שלושה ימים אמא לא הרגישה אותו בבטן אז היא הלכה עם אבא למוניטור. אח שלי, זה טריק ישן…
• כבר תכננתי עם אבא שכשאמא תלך ללדת אותו, אבא ואני נבנה לו מיטה, הוא ישן לידי ואני אשמור עליו בלילה.
• הלכנו לאיקאה לקנות לו ארון חדש, גם אני יצאתי עם צעצוע מגניב..
• הסיפורים על פס-פס והפילפילונים לא מקדמים אותי לשום מקום.
• כבר 4 חודשים אני מסתובב עם כדורים צבעוניים בבטן. הכדור שלי נשאר קטן והכדור של אמא גדל וגדל…

יאללה אח שלי בוא, אני מחכה לך בחוץ…

זה התחיל בפסח…

בליל הסדר, נסענו לדודה רינה.

בבוקר שאחרי, ארזנו ונסענו לדרום החם לחוות האנטילופות. בשבת קיפלנו את האוהל וקפצנו לאילת, רק ללילה אחד.

בשני כבר חזרנו הביתה, שלישי, היינו כל היום אצל מייה במגדל העמק (ובעל האש), רביעי, היינו כל היום אצל יהלי בקיבוץ (ובפיקניק). בחמישי זה נגמר וחזרתי לגן.

זה המשיך ביום העצמאות, ראינו זיקוקים גדולים גדולים בהרבה צבעים! והלכנו לים עם דקל וגיא

ופתאום זה נגמר.

אה! וכל החודש הזה הייתי בלי חיתול!

השבוע התעשרתי בשני ספרים ודיסק:

• מי ראה את איילת (ההמשך הלא רשמי של איילת מטיילת), של רינת הופר.
• המסע הגדול של כספיון (הדור הבא של כספיון), של פאול קור.
• דיסק חדש של ארכדי דוכין: "החברים של ארקשה". (היה רוצה להיות המשך של הכבש ה-16…)

בינתיים כ-ו-ל-ם מאוד מענייניים אותי ולא רק בגלל שהם חדשים.
אני מבטיח (שאני רוצה) לספר לכם מה אני חושב של כל אחד מהם.
תנו לי לחשוב על זה קצת…

טוב,
מסתבר שפלייליסט  מוסיקה הוא לא היחידי שמתנגן אצלי בראש.

קבלו את  תקציר פלייליסט התרבות שלי, נכון לחורף 2009:

ספרים

1. כספיון הדג הקטן, פאול קור
2. איילת מטיילת, רינת הופר
3. אליעזר והגזר, לוין קיפניס
4. מגדל של קוביות בניתי, דבורה עומר, או בשמו העממי יותר: ספר-רון

נפתלי, פלוטו, חמישה בלונים, הזחל הרעב ותירס חם – כבודכם במקומם מונח, אבל הגיע הזמן לפנות מקום לספרים של גדולים…

טלוויזיה

1. דורה, מוקלט ב-HotMagic.
2. לולי, מה שרץ בערוץ לולי.
3. בבה הכבשה הלבנה, דיוידיוי

מוסיקה

1. הסבון בכה מאוד, צביקה פיק.
2. אדון שוקו, אריק איינשטיין.
3. אני נשאר אני, צוות פרפר נחמד.

במה

1. תיאטרון בובות בגן שלי, חני, ליטל ודרור.
2. הצגות של קניונים. (כי זה מה שיש..)
3. אבא, תיקח אותי לעוד הצגות.. טוב?

טיולים קצרים של אחרי הגן

1. גינה, שורש.
2. גן משחקים גדול-גדול עם כבשים, מבשרת.
3. סופר רמי לוי, קסטל.

פורים. אני לא סגור על החג הזה.

אני לא רוצה להיות משהו אחר,
רוצה להיות נועם.

אני לא רוצה להיות ליצן או אפרוח ,
רוצה להיות נועם.

אני לא רוצה לחבוש כובע מצחיק או לצבוע את הפנים,
רוצה להיות רק נועם!

אבל בכל זאת, היה כיף במסיבת פורים בגן…